סמנטיקה והירארכיה בסוף החיים

שמתם לב פעם כמה מילים יש בשפה העברית לתאר את סוף החיים? האם זה מקרי? האם זה אמור לעזור לנו קצת בהתמודדות עם הדבר הזה שאנחנו אפילו מתקשים לקרוא לו בשם?

המילים עוזרות לנו כנראה למקם את העצב, השכול, האבל במונחים חברתיים, אבל בבדיקה קצת פחות תמימה ניתן (אולי) לשים לב שבתוך המילים הללו מתחבאת הירארכיה של מוות.

בואו נבדוק. הנה המילים שאני מכירה ואתם מוזמנים להוסיף משלכם בתגובות. בטוח יש עוד שפספסתי: נפל, נפטר, נספה, אבד, הלך, שכב עם אבותיו, כבה אורו, מת, בר מינן, הָיָה לאפר, הָלַךְ, הָלַךְ בְּדֶרֶךְ כֹּל בָּשָׂר, נמוג, נלקח מאיתנו, עבר לעולם הבא, עבר לעולם שכולו טוב, עלה לגן עדן, החזיר ציוד, החזיר נשמתו לבורא, נאסף אל עמיו, מיתת נשיקה, נשם את נשימותיו האחרונות, נפטר מהעולם, עלה השמימה, נשמתו עדן, נהרג, קיפח את חייו, מצא את מותו, סוף הדרך, תחנה אחרונה, גווע, הלך לעולמו, קדיש, עזב אותנו, איננו, זכרו לברכה, הלך בדרך כל ארץ, הלך בטרם עת, נפרד מאיתנו, התאבד, ברוך דיין אמת, שירת חייו נפסקה באמצע, שבע ימים, נדרש לישיבה של מעלה, התפגר, נגאל מיסוריו, נשמתו צרורה בצרור החיים.

די הרבה, נכון?

אז אם מסתכלים בעין ביקורתית במעט על המילים הללו ניתן לראות קבוצה מסויימת של ביטויים עם גוון רומנטי, כמו עלה השמימה או נאסף מאיתנו, שהם כנראה הרחוקים ביותר מהגשמיות של המוות.  מלבדם יש את הביטויים “המפארים”, כמו נפל, נספה ודומיהם, שמגלמים איזו הירואיות או משמעות של שירות למען משהו. אנחנו מכירים אותם בעיקר בהקשר של שירות בטחוני, פיגועי טרור וכדומה. יש את אלה המתייחסים דווקא למי שנותר בחיים, כמו נפרד מאיתנו, נלקח מאיתנו. יש את האלה התמוהים במיוחד בעיני כמו מצא את מותו (איפה? ומה הוא בדיוק חיפש שם?), אבד. יש את “התאבד” שהוא אולי החריג מכולם והקשה מאד לעיכול בשיח החברתי, עד כדי כך שכמעט ולא נשמע עליו בתקשורת, למרות שמבחינה מספרית הוא נפוץ ביותר. יש מילים שמאפיינות יותר מוות בעת זקנה ויש מילים המתארות יותר מוות של צעירים, יש מילים למוות ממחלה, למוות מתאונה ולגורמים שונים של מוות. ויש את המילה מת, שהיא אולי הכי פחות נפוצה בכל איזכור של הענין.  בעיני זה קצת מוזר…